המאמר כתוב בלשון זכר אך פונה לשני המינים באופן שווה
המלחמה הנוכחית מפגישה בתים רבים בישראל עם סיטואציה בה חייל בשירות סדיר, קבע או מילואים חוזר הביתה רק לעיתים רחוקות מאוד ולזמן קצר מאוד.
בשונה מהשירות הצבאי שרובנו התרגלנו אליו, בו בדרך כלל ידוע אחת לכמה זמן חוזרים הביתה, יש זמן לדבר עם המשפחה בערב, ורוב הזמן נמצאים במקום בטוח, עבור רבים השירות הצבאי הפך להיות שונה לחלוטין. הימצאות בשטח אויב, בלחימה, ללא ידיעה מתי חוזרים וללא יכולת לתקשר עם הבית.
השינוי הזה משפיע על ההתמודדות במהלך השירות, על החזרה הביתה, וגם על המשפחה והחברים שמחכים כל כך לחייל שיחזור. לעיתים, מרוב דאגה וגעגוע, כשהחייל חוזר סוף סוף הביתה האנשים הקרובים לא יודעים איך להתנהג, מה יעשה לו טוב, מה יעזור לו, מה לשאול ומה עדיף לחכות שהוא יספר כשיהיה מוכן.
רגע לפני שהוא חוזר הביתה
כמה דברים שחשוב לזכור לפעם הבאה כשהחייל, שהוא הילד, בן הזוג, החבר או האח חוזר:
- 1. הפער בין רמת הכוננות, הדריכות והערנות שהוא נדרש להיות בה בזמן לחימה לבין העובדה שכאשר הוא מגיע הביתה מצופה ממנו להיות במנוחה וברוגע – הוא פער עצום. המעבר מהלחימה למיטה החמה בבית והחיים “הרגילים” הוא מאוד מהיר, במיוחד אם חוזרים הביתה רק לכמה שעות.
- החוויות שהוא עובר הן לא רק קשות. למי שנמצא בבית וחווה את מה שקורה במלחמה רק מהחדשות והרשתות החברתיות יכולה להצטייר תמונה חד-גונית על מה שהאדם חווה במלחמה, כשבפועל הוא ככל הנראה עובר חוויות מגוונות – צחוקים, תחושת שייכות, אחווה, אינטימיות, חיבור מאוד חזק לאנשים, לצד חוויות מורכבות וקשות.
- 2. החזרה מושפעת לא רק ממה שהיה, אלא גם ממה שיהיה. האדם שחוזר הביתה יודע שעוד מעט הוא כבר חוזר ללחימה, לכן מאוד יכול להיות הגיוני שהוא לא ירצה להירגע, אלא לשמור על המתח ורק לאגור משאבים.
- 3. מערכות היחסים שלנו עדיין מורכבות גם אם לא נפגשנו הרבה מאוד זמן. לשני הצדדים יש נטייה לפנטז על מערכת היחסים כמשהו מושלם יותר ממה שהוא באמת. כשזה קורה צריך להתאים את הפנטזיה למציאות – לזכור שיש קונפליקטים בקשר, שיש מתחים, ושהגיוני שהם יצופו במפגש, גם אם הוא אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו ולקראת הרבה זמן שלא ניפגש. יכול להיות גם שהמורכבות תצוף באופן ניכר יותר מבדרך כלל מכל מיני סיבות.
- 4. האדם שחוזר עבר הרבה דברים שהשפיעו עליו כנראה בדרכים שלא בהכרח נבין. יכול להיות שהוא יהיה רגוע יותר, חזק יותר, חלש יותר. החוויה היא מאוד אינדיבידואלית וכל צורה היא לגיטימית.
עשו ואל תעשו – המדריך המלא
אז איך להתנהג, ואיך לא להתנהג, לקראת החזרה ובמהלך השהות בבית של האדם שחוזר מלחימה?
מעבר ללסדר לו את המיטה, להכין את האוכל שהוא אוהב, להדליק את הדוד ואולי לקנות לו קצת פינוקים – לא לעשות כלום.
לא לתכנן ארוחה גדולה, לא להזמין מקום במסעדה, לא להתקשר לכל המשפחה שיגיעו להגיד שלום, לא לבנות את כל הלו”ז, ובטח שלא לארגן מסיבת הפתעה.
חכו שהוא יגיע הביתה ותבינו ביחד איתו מה הוא היה רוצה לעשות, אם בכלל. תנו לו מקום לבחור איך הזמן שלו בבית יראה.
כשהוא מגיע חשוב לתת לו את המרחב שלו. לאפשר לו לעבד את ההגעה הביתה, המעבר החד מהלחימה למיטה החמה ואת הדברים שהוא עובר. זכרו שהתגובה שלו לחזרה יכולה להיות הרבה דברים ולאו דווקא בדיוק מה שציפתם, והכל לגיטימי.
לפעמים לסביבה, לחברים, למשפחה, יש צורך לעזור לחייל שחוזר לעבד את מה שהוא עובר בלחימה, מה שנתפס כעיבוד רגשי. אולם עיבוד רגשי זה משהו שמוציא מתפקוד, והוא עוד חוזר פנימה ללחימה וצריך לשמור על תפקוד גבוה, כך שעיבוד, מעמיק או לא, יכול לפרק.
זכרו שלא צריך לעבד הכל עכשיו. כל חוויה מעבדים לאורך זמן, במיוחד במצב הזה. ברמה האישית והחברתית, זה משהו שאנחנו חווים, ולצערנו כנראה עוד נחווה, לאורך זמן.
הפנטזיה על מערכת היחסים המושלמת נותנת הרבה כוח כשאנחנו רחוקים מהבית. כשהפנטזיה פוגשת את המציאות זה יכול להיות מאוד מאכזב ומתסכל, בייחוד כשיודעים שיש לנו זמן קצר ביחד. נסו לשחרר את עצמכם, ואותו מהציפיות שיהיה מושלם או מהניסיון לא להיכנס לקונפליקט. יש ויכוח? זה בסדר, זה חלק מהמערכת יחסים שלכם.
קודם כל זכרו שהגיוני שהוא קצת שונה או שהוא מגיב אחרת ממה שציפיתם.
מה כן יכול להיות סימן אזהרה שמצריך פנייה לעזרה? אם יש שוני מאוד משמעותי ביחס למי שאותו אדם מתנהל בשגרה – רגשית, תפקודית, התנהגותית. למשל, אם בשגרה כשקשה לו הוא צריך זמן לעצמו, וגם עכשיו הוא מסתגר ומבקש להיות לבד, זה לגיטימי. אבל אם פתאום כשהוא חוזר הוא לא נח בכלל ורק יוצא לבלות, זה יכול להיות סימן אזהרה. כך גם להיפך, אם בשגרה הוא אדם שאוהב לבלות עם חברים גם כשקשה, ופתאום כשהוא חוזר הביתה הוא מסתגר.
חשוב לזכור שיש גם גורמי טיפול בתוך הצבא ולא צריך להיות במצוקה מאוד גדולה כדי ללכת לקב”ן (קצין בריאות נפשית). אם יש קושי להכיל, שאלות, יותר עצבים, כעס, אפשר ורצוי לפגוש קב”ן.
תשאלו אותו למה הוא זקוק. גם אם הוא לא ידע מה הוא צריך, עצם השאלה מאפשרת לו לחשוב ולדעת שרואים אותו, שיש לו מקום להביע את הצרכים שלו.
תקשרו את החוויה, כי זו חוויה של שני הצדדים. הוא בטוח גם מרגיש שהולכים לידו “על ביצים”. זה מאוד לגיטימי שאתם לא יודעים איך להתנהג לידו, מה לשאול, מה להגיד, מה יגרום לו להרגיש בנוח ומה לא. ברגע שאנחנו בשאלות בתוך עצמנו אנחנו בריחוק, וברגע שאנחנו אומרים – אנחנו מתקרבים.
בתוך המלחמה אין להם כמעט בכלל פרטיות ובטח שלא יכולת להחליט על הזמן שלהם. בבית סוף סוף יש להם פרטיות אז מאוד לגיטימי שכל מה שהוא ירצה לעשות זה להיות לבד. הרבה חיילים גם חוזרים הביתה ורוצים לעשות “סידורים”, זה דבר מאוד טבעי שנותן תחושה של בחירה ושליטה.
אם רוצים לתכנן משהו ביחד חשוב לעשות את זה מתוך שיחה ולא לקבוע. תנו לו להגיד מה הוא רוצה ולבחור מה לעשות.
אפשר לדבר עם חבר טוב ו”לפרוק” אצלו את הציפייה הגדולה לקראת המפגש, כך נגיע פחות טעונים למפגש. ההגעה הנקייה יותר גם תעזור לנו לא להפיל את כל הציפיות שלנו על האדם שחזר ולאפשר לעצמנו להיות שם בשבילו, ביותר נינוחות.
אם זה מתאים לו – זה מאוד מומלץ.
תשאלו אותו, לאט ובעדינות – מה עושה לך טוב? לשלוח לך חבילה? הודעה? מה תרצה שנכין לפעם הבאה?
למי שהשיח הזה מתאים, הוא יכול ליצור תחושת ביטחון, להעניק כוחות, תקווה שנתראה שוב ותחושה של נראות. למי שקשה בשירות כרגע זה גם יכול לתת פרספקטיבה וציפייה להמשך.
הפחד ממוות מלווה אותנו כל החיים, ובמלחמה הרבה פעמים הוא מתגבר. זה דבר נורמלי לפחד וחשוב להזכיר את זה לעצמנו. עם המשפחה, החברים, או בשיח הפנימי, נסו לתת לזה מקום, ולא רק להדחיק אותו הצידה.
אבל, עם החייל שנלחם אל תדברו על זה – זה צעד לא נכון שיכול מאוד להחליש, להפחיד או לגרום לו להרגיש לבד. זכרו שהוא צריך לשמור על עצמו חזק כדי להצליח להתמודד עם המצב שהוא נמצא בו.
בהגעה שלו הביתה, כשהכל מרגיש לכם דרמטי, נסו לשאול את עצמכם, האם הפחד הופך את זה לדרמטי? האם הפחד מנהל אותי עכשיו? והשתדלו לא לבחור או לפעול מתוך הפחד.
אם אתם מרגישים שהפחד מקשה עליכם מאוד ביום יום ומונע ממכם להיות פנויים במפגש עם האדם שחוזר, אפשר לפנות לעזרה מקצועית.
מה עוד יכול לעזור לנו להיות מוכנים לפעם הבאה שהוא יגיע?
להיות בחמלה עצמית. גם אתם עוברים טלטלה נפשית, וזה בטוח מאוד קשה להיות בגעגוע כל כך גדול ודאגה אין סופית לילד, אח, בן זוג, או חבר שלכם.
זכרו שזה הגיוני לצפות, לפנטז, לריב, וגם לפנטז על יחסים בלי מריבות, ואז להיבהל מהריב כשהוא מתרחש.
הגיוני שיש מתח והגיוני שהזמן שהוא נמצא בבית יהיה רחוק מאוד ממה שחלמנו ושהזמן הזה לא ימלא אותנו או יתן לנו מענה על הצורך להיות יחד, ושהוא אפילו יקשה עלינו.
אם אתם מרגישים שהזמן שהוא היה בבית הקשה עליכם, כיוון שהוא לא ענה על הציפיות והצרכים שלכם – יכול לעזור להיזכר ברגעים טובים שהיו וברגעים הטובים שיהיו בעתיד.
לינה לרנר פרנס – פסיכולוגית חינוכית, מומחית ומנהלת מרכז טיפולי.
רוני וידרמן – מטפלת באמצעות תנועה, הבעה ויצירה.
הדספייס ישראל.
