כמה פעמים שמעתם את המונח “משולש הורה-מורה-תלמיד”. אבל האם עצרתם רגע כדי להבין כמה הוא חשוב ומשמעותי? מה האתגרים ואיך אנחנו יכולים לצלוח אותם?
להתחיל את השנה ברגל ימין עם הצבת גבולות, ערכים, פתיחות והקשבה!

בואו נתחיל רגע דווקא מהסוף, מה מפריע, מעכב, חוסם אותנו בתקשורת בין הורה-מורה- תלמיד? יפתח גולדין מנהל מרכז הדספייס בת ים  מחדד ומסביר כי “לרוב תקשורת בין מורים להורים היא סביב בעיות.
נקודת המוצא לשיחה, היא על בסיס מעשה שלילי, כשעולות טענות: ילד שמפריע בשיעור, קשיים בלימודים.
הגישה עלולה להיות מעט תוקפנית, הצוות חינוכי מרגיש שלא סומכים עליו ואז נוצרת התגוננות.
לכן, נקודת המוצא היא ששני הצדדים צריכים לראות את הקשר כשיתוף פעולה ולא התנגחות. לבנות לקשר שלד נכון ולראות איך כל אחד מהצדדים, תורם להצלחה. כשהמורה וההורה בגישה אחידה- המסר הוא אחיד ואז, גם הילדים ירגישו מחוזקים.”

איך יוצרים תקשורת בונה?

  1. התייחסו לקשר כמשימת שיתוף פעולה: אל תחפשו מי אשם, אלא איפה כל אחד מהצדדים יכול לתרום ואיך ביחד, בונים מעטפת סביב הילדים.
  2. דאגו לתיאום ציפיות- בינכם לבין ההורים. כשאין מסר אחיד, זה מבלבל את הילדים. אנחנו רוצים לבנות מעין תוכנית עבודה משותפת, משימות ויעדים בהלימה , אסטרטגיה שמטרתה להגיע לעמק השווה.
  3. אל תדברו רק בזמן משברים. אלא תייצרו תקשורת בשגרה, בזמן ניטרלי.
  4. תחשבו ביחד, איך כל אחד יכול לתרום- איך המורה בבי”ס ואיך ההורה, כמקדם בבית שמטרתם למקסם תועלות והתפתחות הילד.

תקשורת טובה מייצרת חיבורים-אמון עולה- התמסרות- פתיחות

“תקשורת טובה מייצרת חיבורים- כשיש חיבורים- התקשורת משתפרת- האמון עולה- נוצרת התמסרות. כך למעשה כל אחד מהצדדים מוכן להיות פתוח, להעיז, לעשות צעדים שלא עשה עד כה ובהתאם, לייצר שינוי אפשר לבנות ביחד ולא לפרק. אנחנו צריכים לזכור כי בכל נקודה שאנחנו מתחילים, אפשר להשפיע על האחר מעצם זה שאנחנו שם, נוכחים, מביאים את עצמנו. כל אחד מהצדדים מביא את הפרספקטיבה שלו, החוויה שלו, האור הפנימי שלו.”
מחדדת ריקי מרקביץ יעקבס, פסיכולוגית קלינית בהדספייס.

עד כמה קצר בתקשורת הוא גורם מעכב?

“כשיש קצר בתקשורת, המורה יכול לחוות תסכול.  אם למשל אחד התלמידים מפריע בשיעור. המורה עושה הכל כדי לייצר שינוי, אבל דברים לא קורים. אז מה הצעד הבא? מה הוא כן יכול לעשות? להרחיב פרספקטיבה של חוויה רגשית, להבין שיש משהו אחר שמפעיל את המנוע ואז… יחושו פחות מתוסכלים, יכולים לעלות רעיונות שלא היו קיימים, נפרץ משהו אחר, שלא היה שם קודם. המטרה היא לצאת מתוך המלכוד, מתוך תחושת הדיכוטומיות ואז כשאנחנו מבינים שיש דרך אחרת- יגיעו דברים אחרים, נצליח לצאת לפתוח דף חדש בסיפור”.

איך לבסס חוויה בונה אמון?

“אנחנו צריכים לזכור לתקשר אחד עם השני, לזכור שכל אחד מהצדדים מביא איתו: מחשבות, אמונות, עמדות. המחשבות האלו הן המנוע של הנאה והנעה וכשאנחנו לומדים להסתכל באופן שונה על הדברים, אנחנו יכולים לקחת מחשבה אחרת שתתניע רגש בצורה אחרת ואז ליצור דרך אחרת ובעיקר לזכור שתמיד יש אופציה ל WIN WIN.”

“להיות במסלול של רצון לבסס את האמון עוד בתחילת השנה, להבין שזה תהליך התפתחותי. אם כאנשי חינוך בתחילת שנה אנחנו יוצרים אמון כלפי התלמידים וכלפי ההורים, הם מבינים שיש עם מי לדבר ואז, כשקורה משהו, כשיש משבר, כך באופן טבעי תהיה פחות התגוננות. להיות עם היד על הדופק, לזכור כצוות שדברים יכולים להשתבש, שדברים לא טובים יקרו ועם זאת, אנחנו יכולים לתת מענה ולהחזיר למסלול.

“היום יש מעין תחושה שלעיתים המורה אי שם לבד מול הכיתה, מתמודד עם עוד ועוד דברים ועסוק בכיבוי שריפות. לעניות דעתי, הציפייה של המורה להתמודד עם כל הקשיים של כל התלמידים לבדו היא לא ריאלית ואף שגויה שהרי היא יוצרת עומס, חרדה ולחץ על המורה. המפתח הוא בעבודה ביחד, בגיוס שותפים להצלחה: מחנכת, יועצת,  עמיתים וגם מול ההורים. אנחנו רוצים “למלא את המיכל” של כל אחד מחברי הצוות , להגביר חוסן רגשי ולגרום לעבודה משותפת, כפי שנהוג לומר כי בשיתופי עולה סך החלקים עולה על השלם  1+1 הוא הרבה יותר מ- 2.