בידוד, בדידות ומה שבניהם

מאת: ריקי מרקביץ יעקובס, פסיכולוגית הדספייס בת ים.

המציאות שמלווה אותנו בשנה האחרונה הפגישה אותנו עם המושג “בידוד” ועם שלל הטיות של המילה.

האם היינו לבד? לגמרי כן. נדרשנו להישאר בתוך הבתים וליצור כמה שפחות קשר עם חברים, מכרים ומשפחה. הגבולות הפיזיים קיבלו מימדים חדשים ומצומצמים.

אחת התופעות המדוברות בימים אלו היא חווית הבדידות / הלבד בקרב צעירים ועליה אני מבקשת לשים סימן שאלה?

בדידות היא חוויה שאיננה בהכרח קשורה למציאות החיצונית סביבנו, למקום או למיעוט האנשים שמקיפים אותנו, לפעמים אפילו להיפך. האם לא ניתן להיות לבד מבלי לחוש בדידות? מרחב פנימי תמיד קיים, השאלה היא: איזו תשומת לב נהגנו לתת לו? מה היו ההרגלים שלנו באיזון בין המרחב הפנימי לחיצוני?

מציאות הלבד נכפתה עלינו ונחווית כקשה עד בלתי נסבלת. בין היתר, מאחר והאיזון בין המרחב החיצוני למרחב הפנימי בנפשנו הופר. לצד זאת המציאות זימנה לנו את המפגש עם עצמנו, כך שהמרחב הפנימי תפס מקום משמעותי יותר. גם אם לא פשוט ומורכב, זו איננה בהכרח בדידות. המפגש עם “עצמי” מעלה שאלות של זהות, רצונות, תפקידים במעגלים שונים בבית ומחוצה לו, בחירות שאולי לא היו מובנות ו/או אפשריות קודם לכן. כך לדוגמה, יש ילדים ששינו את תפקידם בסדר המשפחתי והחלו יותר לבשל בבית, לדאוג לאחים כשההורים היו צריכים לצאת, מה שהוביל לחיזוק ולקרבה בקשר האחאי. חווית לבד היא כאמור לאו דווקא חווית בדידות. עם זאת, חווית הלבד יכולה להיות גם מפחידה וקשה לצד מסקרנת ומצמיחה.

אם כך, לא פלא ש”הלבד” הזה, המסע אל תוך עצמי, יוצר לא פעם בהלה אצל מי שמביט מבחוץ. ולמחשבות כגון: “הוא נורא בודד”, “הוא נראה מהורהר, אולי בדיכאון?”. לרגע אינני מבטלת את החשיבות והצורך להיות ערניים, אך לא בהכרח להיות נחרצים. המקום שלנו כגורם מתווך / מסייע יכול לקבל תפקיד שונה כשהאתגר הניצב בפנינו ברור מדויק יותר.

אז הזדמן לנו להיות לבד, אבל אנחנו לא בהכרח בודדים. היתכן שהתאפשרה לנו צמיחה והתפתחות דווקא מאותם מקומות פחות נעימים, מתסכלים וכואבים של חווית הלבד?
האם הצורך שנכפה עלינו בשמירה על מרחק עם ה”בחוץ”, אפשר לנו ליצור קרבה עם ה”בפנים” שלנו? לטעמי, בוודאי שכן. הרי כמו כל דבר בחיים, החוויה האנושית היא מורכבת. מורכבות כוללת בתוכה מקבץ של חוויות נעימות יותר ופחות עם איכות של דיאקלטיקה כמו של דבר והיפוכו.
אנחנו במסע של בניית איזונים בין המרחב הפנימי (העולם הפנימי) לבין המרחב החיצוני (המציאות), בשאיפה להכיר ולחיות עם עצמנו בשלום. כפי שעולה מדברי וויניקוט (1963, 1958, Winnicott) ניתן להציע כי היכולת להיות לבד (ולאן דווקא בודד) באופן נינוח ונעים, מאפשרת לאדם ליהנות הן מתחושת עצמיותו והן מהיותו קרוב וקשור לאחר אוהב. לפי מונחיו של ויניקוט(1958, Winnicott) אדם שפיתח את היכולת להיות לבד, הוא לעולם לא באמת לבד. למעשה, כאשר אדם עם עצמו, הוא בזיקה נפשית לאדם קרוב מיטיב, כך שאיננו מרגיש בודד.