אחרי החגים יתחדש הקול…. / ד”ר מיטל פישר , פסיכולוגית קלינית
“נו, אז מה קורה איתך, אין לך מישהו?”, זו השאלה שאנחנו כל כך חוששים ממנה, ויחד עם זאת כבר מחכים לה. אנחנו מדמיינים את עצמנו יושבים בארוחת החג, על כיסא לא נוח, ליד שולחן ארוך עם כל המשפחה. ואז, מקצה מרוחק של השולחן תשאל הדודה את השאלה המאיימת, ועיני כל הקרובים יופנו כלפינו, מצפים למוצא פינו. מה הפלא, אם ככה, שעוד לפני החג אנחנו מתמלאים בהתנגדות לחג ולארוחות המשפחתיות, שמזמנות לנו סיטואציות לא נעימות מעין אלה. המפגשים האינטנסיביים עם בני המשפחה, בהם גם קרובים שלא ראינו מזה זמן מה, יכולים לעורר כל מיני מחשבות, רגשות ופנטזיות לגבי מה שיהיה. דרך המפגש עם השאלות של קרובי המשפחה הדואגים, אליהן אנחנו מתחילים להתכונן עוד לפני המפגש הממשי, אנחנו מתמודדים עם שאלות ותהיות שיש לנו עם עצמנו. צפים ועולים המקומות בהם אנחנו מרגישים שאנחנו לא מספיק מצליחים, להערכתנו, בכל מיני תחומים. אנחנו משווים את עצמנו לאחרים, אולי בן דוד שמצליח מאוד בעבודה או הבת-של-הבת-דודה של.. שמגיעה לארוחה עם בן זוגה ושלושת ילדיהם, וממקמים את עצמנו לידם. או אולי יותר נכון, מתחתם. אנחנו בוחנים את עצמנו בעיניים קשוחות וביקורתיות, מודדים את הישגינו, מזהים מראש את נקודות התורפה והכישלונות שלנו. וכך, אנחנו מגיעים לארוחה כבר ערוכים לחוויה של ביקורת מצד האנשים מסביבנו, חוששים ומצפים לחיצים שיפגעו במקומות הכי מציקים ומכאיבים שלנו. ואכן, השאלות לא מאחרות להגיע, ואחריהן הרגשות שלנו, תסכול, כעס, בושה.. ובהתאם המחשבות שלנו, כי הרי ‘ידענו שזה יקרה’, ו’הם תמיד עושים לי את זה, גורמים לי להרגיש ככה’. אנחנו חווים ביקורת עצומה ושופטת מהסביבה הקרובה ביותר שלנו, אבל בעצם, אם חושבים על זה, הביקורת הכי קשה ומחמירה היא זו שאנחנו מפנים כלפי עצמנו, עוד לפני כל השאר. וכשאנחנו שופטים את עצמנו לחומרה, אנו שיודעים היטב איפה “הצלחנו” יותר ואיפה פחות, אנחנו כבר טוענים את עצמנו, על רגשותינו ומחשבותינו וחששותינו וציפיותינו, בחוויה של ביקורת מכאיבה. השאלות של הדודה הן רק ה”דובדבן שבקצפת”, מוסיפות עוד קצת שמן למדורה שבוערת ממילא.. הקול הביקורתי והשיפוטי מוכר לכולנו, מלווה אותנו ו”מדבר” אתנו מאז ומתמיד. לפעמים אנחנו כבר כל כך רגילים לשמוע אותו, שאנחנו כבר לא חושבים עליו, נמצא לו ברקע, אבל משפיע. או-הו כמה שמשפיע.. אבל אנחנו גם יכולים להחליט כמה ואיך מקשיבים לו. אולי נוכל להחליט להנמיך לו את הווליום, ואולי נוכל לנסות ולשמוע קולות נוספים, חיוביים ותומכים יותר, שיוכלו לאפשר לנו חוויה נעימה יותר, מלחיצה פחות, מול אחרים ובעיקר, מול עצמנו. אז לקראת ארוחת החג הבאה, תישירו מבט אל עצמכם, ואל הדודה מעבר לשולחן, ותגידו להם בחיוך – זה מה שיש, וזה בסדר. בתיאבון.
